האושר שמעבר לוויכוח בין הראש לבין הרגש

ברוכים הבאים לפרק נוסף של JOYspan, המדע של חיים ארוכים, טובים, בריאים והכי חושב – חיים שהם מהנים. בפרק הזה יש לי את העונג ואת הכבוד לארח את ניסים אמון. ניסים הוא מומחה לחכמת המזרח ומומחה גדול לסוד האושר הפנימי. אני חושב שאין מלומד טוב מניסים אמון ללמוד ממנו את התורה המלאה של חיים טובים ארוכים ומהנים. אני רופא, כירורג ואיש המדעים שעיסוקו הוא בגוף, אבל אני חושב שההפרדה בין גוף ונפש היא הפרדה מלאכותית לחלוטין.

אנחנו יודעים ניסים שלנפש ולפרקטיקות שאתה מביא, יש השפעה ביולוגית על כל תא בגוף שלנו. וזו תובנה מאוד חשובה לעניין שלנו ב JOYspan, אבל בוא נתחיל, לפני שאנחנו נכנסים לשיחה שלנו, בלספר למאזינים ולצופים קצת על עצמך.

התחלתי כילד סקרן שאוהב מאוד לקרוא, שלושה ספרים בשבוע. התעניינתי ביהדות ואז בשלב מסויים חזרתי בתשובה. בצבא הייתי חייל קרבי ולאחר הצבא נסעתי, כמו רבים, למזרח – שם פגשתי את הבודהיזם והבנתי שבכדי ללמוד את התורה הזו הדבר חייב לקרות במנזרים. אז התחלתי לברר ומצאתי את עצמי בגיל 24 במנזר בקוריאה וכך הכל למעשה התחיל, אני היום בן שישים. הייתי רוצה, ככל שיהיה לנו זמן, להעביר כאן מה למדתי בתקופה ההיא ועד עכשיו ומה זה אומר ביחס לנפש האדם.  היכן זה פוגש את אריכות החיים ואת האיכות שלהם.

אז גלה לנו את הסוד. היכן מתגוררת המהות של הדבר?

העניין טמון באושר. כשאנחנו בריאים, אנחנו נרדמים בקלות, ישנים טוב, אוכלים יותר טוב, החלומות יותר טובים, אנחנו צורכים פחות – קונים פחות, הקשרים החברתיים יותר טובים ואנחנו מרגישים יותר מאושרים. לשם אנחנו רוצים להגיע וזה זמין לכל אחד. אבל יש לנו תקלה גדולה. אנחנו כל הזמן נמצאים במצוקה מסוימת, סביב ערך עצמי, דימוי עצמי, סטרס גבוה. בעצם האנושות מקוללת ויש בנו נפש מסוכסכת. אז לא טוב לנו ואנחנו מחפשים כל הזמן דברים חדשים ואנחנו אף פעם לא רגועים. ואז הגוף מתחיל להיות חולה בגלל שאנחנו לא משלימים ולא טוב לנו עם המצב הקיים. כן, יש בנו מרירות חומציות, יש בנו מסכנות, אנחנו סובלים מאשמה, וגם האשמה של הזולת במצבנו. אלה הם, כידוע, מחוללי מחלות.

למה כל זה קורה לנו?

טוב, זה מוביל אותי הישר לפסיכולוגיה הבודהיסטית. לצורך המחשה, יש לנו שלושה ילדים בתוכנו – הראש, הרגש והאני – בעל הבית. קצת בדומה לחלוקה בפסיכולוגיה המודרנית של פרויד, אגו סופר אגו ואיד. בבודהיזם, האני -בעל הבית, צריך לקחת אחריות על השניים האחרים. אבל הוא רדום ואז נוצרים מצבים בהם האני והעצמי לא נמצאים בהרמוניה ונחוצה התעוררות.  אני ביקורתי על עצמי, לא מרשה לעצמי לבכות, אני לא ארקוד, אני לא אוכל להסתובב עם בגד ים, יש לי ציפיות לא ריאליות מעצמי, אני ביקורתי. אני לא אוהב את עצמי, אני נחמד אל כולם ורק לא אל עצמי.

זה "עצמי" מאוד פגוע והוא מחפש כל הזמן פיצוי. מאכילה רגשית ועד התקפי זעם והרס עצמי, התמכרויות ואז יש נתק בין הראש ובין הרגש, וככל שהוא יותר ויותר מתגבר, החומציות עולה והסביבה שלנו לא נעימה. ההזדקנות שלנו מתחילה להיות מואצת. רק כשנחזיר את האהבה הביתה לעצמנו, רק אז דברים יכולים להשתנות. רק אז נוכל לפרוח. כשנוכל להגיד בלב שלם, "אני אוהב את עצמי, אני מקבל את עצמי, אני מרוצה מעצמי אני מרשה לעצמי לרקוד ולבכות ולנוח".

מהיכן בא הקונפליקט? מחינוך, מן הבית, נסיבות החיים, מוסכמות חברתיות?

זה לוקח אותנו ל-"קללה האנושית", לסיפור ה-"בראשית" והגירוש מגן עדן בגרסה ההודית של הסיפור. האדם הראשון קיבל מהבורא את "המשרת" הראשון ה'מיינד'. ה-'מיינד' (תודעה) אמור לשרת אותו אבל הוא מתחיל לשגע אותו והוא חוזר אל אביו הבורא ומבקש להחזירו.  הוא אומר, נכון שהוא משרת אותי, הנה יש לי באר ויש לי קורת גג אבל הוא לקח ממני את שלוות הנפש. הבורא כמובן אומר לו שמן הרגע שהוא קיבל אותו, את ה-'מיינד', הוא לא יכול להחזירו. ומאז אנחנו "תקועים" עם התודעה הזו שניתנה לנו כמתנה, אבל שיש צורך תמידי להתמודד עם כל קשת הדברים שמגיעים ביחד עם ה-'מיינד' הביקורתי, התובעני, הדומיננטי, שמדי בוקר אנחנו מתעוררים אתו והוא במשימתו התמידית, להרוס לנו את היום.  ואילו משימת החיים שלנו היא להגיד, זה ה-'מיינד' שלי אבל זה לא אני. הוא לא מגדיר את מי שאני אלא רק קול בתוכי, ובמונחים מערביים, האגו שלי. בודהה קורא להפרדה הזו בינך ובין ה-'מיינד', התעוררות רוחנית. ולמה היא אמורה להוביל? למצב בו אנחנו שולטים ב-'מיינד' שלנו ולא הוא שולט בנו. הדרגה אליה אנחנו שואפים היא להיות בעל הבית של ה-'מיינד' (To be your own master), וזה קורה כאשר האני נמצא בשליטה מוחלטת על ה-'מיינד'.

שליטה זו מבטאת את האיזון הנכון בין הראש ובין הרגש, היכולת לקבל את עצמך כפי שאתה ולחיות חיים של קבלה ואהבה, עצמית כמו גם אהבה כלפי הזולת. זה נקרא להאיר את מי שאתה באמת.

אז מה אני יכול לקחת מזה? בהנחה שאני לא אהפוך נזיר ולא אוכל להתמסר כפי שאתה מסור לתורה הבודהיסטית, אבל כן רוצה להשתפר ולקבל חלק משלוות הנפש ומהקבלה הזו של אדם את עצמו.

קודם כל אנחנו יוצאים לדרך כשהמטרה היא שאתה הולך לאהוב את עצמך. לפרגן לעצמך, להרשות לעצמך דברים שלא הרשית לעצמך קודם כמו לבכות, כמו לרקוד.  כמו להתאהב, כמו ליהנות, כמו לנוח. אתה לא יכול להיות קשה עם עצמך ולצפות שה-"עצמך" יאהב אותך בחזרה. צריך להחזיר את האהבה הבייתה – האם תהיה מוכן להתייחס לעצמך כמו שאתה מתייחס לאנשים שאתה אוהב?

זו ההתחלה. וההמשך הוא שחרור. עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להשתחרר, ליהנות באמת? אולי כשאנחנו שותים אלכוהול. לא שזה טוב לשתות אבל אפילו ביהדות יש ציווי לחג לשתות על מנת להשתחרר ולהתחבר לשמחה עד הסוף. כי בלי השחרור ה-'מיינד' שלנו הוא כמו שומר על מדים. לא מאפשר לנו לשחרר. ואנחנו צריכים להגיד לו "פשוט את המדים ותן לנו את דרגת החופש". אבל אנשים לא סומכים על עצמם. הם מפחדים לאבד שליטה ואז מה ייצא? הדבר שאנחנו כל כך משתדלים להסתיר? אז אנחנו נכנעים ל-'מיינד' בתפקידו כשומר ומה אנחנו מאמצים כתחליף לשחרור? צריכה. הבגדים הממותגים, המכונית היקרה וכל התחליפים החומריים לדבר הפשוט הזה שנקרא שחרור והנאה – חופש מהמשמר שסוגר עלינו מבפנים.  אבל היינו רוצים לייצר לעצמנו העצמה ממקום אחר. מהמקום בו אתה מחובר למשהו בריא והבריאות עצמה, וזה משפיע על כל הגוף, היא שומרת אותנו צעירים.

אם אתה עושה הקבלה לפרקטיקות אחרות, מהמזרח או מהמערב, מה המכנה המשותף של מה שאנחנו רוצים לקחת מהן?

לדוגמה היוגה , הטאי צ'י, לטייל בטבע יחפים. אנחנו חייבים להכיר את עצמנו, לא לברוח. להיפתח מבפנים ולנשום מן הבטן. לנשום וליהנות. להגיד לעצמך החיים יפים ומותר לנו ליהנות. הכל בסדר. ואז לאט לאט אנחנו מייצרים את ה- One minute meditation. פצפוצים של אהבה, השלמה, קבלה עצמית. אושר. התרבות שלנו מאוד מלחיצה. אנחנו חייבים ללמוד למצוא אושר כי הוא לא רודף אחרינו, אנחנו מצווים למצוא אותו ולהביאו אל ביתנו הפנימי. פעם היינו יותר רגועים. היינו יושבים מול מדורה ופשוט בוהים, רגועים ושמחים. היום מאוד קשה להגיע למצב כזה.

אושר הוא דבר טריקי, האם אתה אומר בוודאות שאנשים שייכנסו למסלול חיים שכזה יימצאו בבטחה את האושר?

ברגע שאתה משכין שלום פנימי הכל משתנה. אתה אוכל יותר טוב. אתה ישן יותר טוב. אתה לא זקוק להתמכרויות. פעם היינו כאלה, היה לנו את זה. בא נפריד לסוגים שונים, יש אושר ויש הנאות. אושר הוא כמו מים. הנאות הן כמו שפניה. כמה אתה יכול לשתות שמפניה? בסוף אתה רוצה מים ומדי פעם שמפניה. אז בא נגיע למצב של "הכל בסדר", זה הבסיס של אושר ואז אנחנו יכולים לקבל את המציאות, קיבלנו את המציאות אז קיבלנו את עצמנו.

לילדים יש את זה. הם צוחקים יותר מאתנו, הם משחקים ויוצרים. איזה יופי זה להיות כמו ילד? אבל יש את הדבר שמגביל אותנו מלהיות הילדים שהיינו רוצים להיות והוא נמצא בראש שלנו בלבד.

אנחנו חייבים לעצור את החסם הכי גדול שלנו והוא הראש. הראש הוא פחדן והוא לא רוצה להיכשל.

איך מתחילים? מהי נקודת הזינוק?

הכל מתחיל בהחלטה. ארבעת השלבים הם אלה:

• להכיר בעובדה שאני מייצר חומציות ושאני בלחץ. אני לא יודע ליהנות ואני חסר שקט.
• להכיר את הקרמה שמתלווה לזה. ומהי? אני סובל ואני גורם לסבל סביבי.
• לקחת החלטה: אני הולך להוציא את עצמי מהמצב הזה רק בכוחות עצמי.
• כעת מתחילים צעדים קטנים של תרגול.

מדיטציות וקשב, תזונה, מעגל חברים. חברויות זה דבר כל כך חשוב, בלי מעגלים חברתיים ייגרם נזק שהוא שקול לעישון כבד. יצירתיות היא מאוד חשובה, היא מגדילה פוטנציאל לחברתיות והיא מפעילה את הראש. אנחנו רוצים לקרוא ולשנן מנטרות של חיים טובים. מדיטציות קצרות, הרפיה נשימה עמוקה נכונה והנה אנחנו מוציאים את עצמנו מהסערה הקבועה. לאט לאט אתה מעצים את עצמך והתוצאה ניכרת מיידית.

בסוף אנחנו מחליטים להיות אדם יותר טוב ולקבל את החיים ביחד עם הקבלה של עצמנו. לא להיות חשדנים, לא להיות מרוחקים. הרווח שיגיע שווה את המאמץ הקטן לגמרי. אני ממליץ לרקוד, לרקוד עם עצמך, הגוף והראש ביחד. להתרחק ממה שרעיל ומלחיץ. סבלנו מספיק וכאנשים שסבלו מספיק אנחנו כולנו מוכנים לשינוי הזה. אנשים מגיעים לזה הרבה פעמים בעקבות מחלה או משבר. ואני אומר, אל תחכו שיהיה רע, צאו למסע הזה כעת, בלב שלם, החליטו ובצעו והתמורה הרוחנית תגיע בלא זמן.