פריצת הדרך המהפכנית בעולם טיפולי החמצן

פודקאסט חדש בסדרת JOYspan והפעם מתארח אצל ד"ר צחי וידר עמיתו הפרופסור נחום נשר שירחיב על טכנולוגיה חדשה, שהיא הדור הבא של רפואה היפרבארית – ה-"ReOxy". כיצד העלאה והורדה של ריכוז החמצן באוויר שאנחנו נושמים הופכים לכלי ריפוי בשל ה"טראומה" של חמצון בחוסר בתאי הגוף? למה זה טוב ומדוע הטיפול הזה הופך כה פופולרי?

ברוכים הבאים לפודקאסט נוסף של JOYspan, המדע של חיים ארוכים, טובים והחשוב מכל, חיים מהנים. והפעם אנחנו מביאים אל השולחן נושא שאני מרגיש שהציבור מאוד מתעניין בו, רפואה היפרבארית, תאי חמצן מועשר בלחץ אטמוספרי מתון וטיפול נוסף וחדשני בחמצן שנתאר כאן בפרק זה. למעשה אנחנו רוצים להרחיב כאן על העתיד של הרפואה הזו, הבטחה שהיא מאוד מעניינת ומסקרנת, טכנולוגיית "ReOxy". מצטרף אלי ואני שמח לארח את פרופסור נשר שהוא מומחה בכירורגיית לב וחזה ובנוסף הוא גם מומחה ברפואת צלילה. אז ברוך הבא נחום ותודה שהגעת לדבר על תחום שאני יודע שהציפייה לשמוע עליו משותפת לרבים. 

לכבוד הוא לי צחי ותודה. אז עם מה תרצה שנתחיל?

אנחנו רוצים להתחיל עם תאי לחץ אבל כאמור לא רק. נבין מה הם תאי לחץ, מה קורה בהם ומהי התרומה שלהם בתחומי הרפואה בה אנחנו עוסקים בדרך כלל בפודקאסט הזה וזו תהיה ההקדמה שלאחריה נעבור לטכנולוגיה החדשנית הנקראת "ReOxy", שהיא כנראה העתיד של התחום שאנחנו מדברים עליו כאן היום.

אבל כאמור נתחיל בתאי לחץ. איך היית מגדיר בתמצית את התרומה שלהם לבריאות שלנו?

למעשה תאי לחץ קיימים כבר למעלה מ-100 שנה ופותחו ונבנו  בזמנו על מנת לטפל בתאונות צלילה. האמת היא, שטיפולים באוויר דחוס אפשר לראות כבר באיורים של המאה ה-17 וכנראה שזו תחילתה של האבולוציה בפרקטיקה שהפכה להיות עם השנים הטיפול בחמצן מועשר.  אז בתאונות צלילה החל השימוש בתאי הלחץ אבל במקביל החל גם המחקר המקיף שהלך והתרחב על טיפולי חמצן.

העיקרון הוא מאוד פשוט. ברוב הרקמות בגוף שלנו מתקיים מחסור בחמצן. במצבים מסוימים של חולי או פציעה זה ברור מאליו, אבל אפילו במצב של בריאות המחסור הזה קיים גם כן. הכדוריות האדומות שהן אלה שנושאות את החמצן לאברים, לרקמות ולתאים בגוף כנראה לא מצליחות להוליך את כל החמצן שהתאים זקוקים לו ואז אנחנו רוצים להביא את החמצן למצב שיהיה נגיש יותר, שיוכל להגיע אל הרקמות ואל התאים לא רק כשהוא נישא ע"י הכדוריות האדומות בדם. אז אנחנו שמים את המטופל בתא שיודע להעלות לחץ ולדחוס אוויר עד כדי רמה של- 2-3 אטמוספרות, לפעמים גם יותר על פי הצורך. הלחץ כופה על החמצן להתמוסס אל תוך הפלזמה של הדם (שלא כמו העברה על ידי הכדוריות האדומות) והאפקט הזה מאוד מזכיר את האפקט של סודה, כשאנחנו גורמים לגז להתמוסס אל תוך נוזל. במקרה של סודה, מים. אנחנו על ידי כך מציפים ומעשירים את הדם בחמצן והוא יכול להגיע בריכוזים גבוהים יחסית לסביבה התאית בכל מקום בגוף. 

אבל מתעוררת השאלה, כאשר אנחנו יוצאים מהמצב של לחץ אטמוספרי מוגבר, מה אז קורה?

לכאורה התועלת מתבטלת כי החמצן כבר לא מתמוסס אל תוך הפלזמה. ולמעשה אין לנו כבר מצב בו הסביבה התאית מועשרת בחמצן. אבל לא כך הוא הדבר מפני שדווקא הירידה בלחץ היא שמייצרת תהליך מאוד משמעותי בפיזיולוגיה של הגוף.

אתה נוגע כאן בדבר שהוא המהות המפתיעה והמאוד משמעותית של התהליך. התועלת העיקרית שאנחנו כנראה מפיקים מטיפולים בתאי לחץ. 

האלמנט המפתיע הזה התגלה לא לפני זמן רב, אולי כ-20 שנה. למעשה מה שהתגלה הוא שהמעבר בחזרה לסביבה הטבעית שלנו (אוויר בלחץ של אטמוספירה אחת ובריכוז של כ- 23% חמצן) היא דרמתית לגוף שנהנה אמנם מהעליה הקצובה ברמת החמצן אבל דווקא מפיק תועלת באופן פרדוקסלי מה-"טראומה" שהוא כביכול חווה בשל החזרה לרמות חמצן רגילות. 

הטראומה שמבלבלת את הגוף – "התת חמצון הפרדוקסלי" כפי שהוא נקרא – גורמת לשחרור חומרים שיש להם תפקיד וערך מאוד גדולים פיזיולוגית, כמו עידוד של שיחרור של תאי גזע והתחדשות של כלי דם חדשים, אם לצין רק שתי דוגמאות. 

בעצם זו הסיבה שבפרוטוקולים החדשים של טיפול בתאי לחץ, עשינו מה שנקרא "הפסקות אוויר", זאת אומרת שיזמנו במכוון את ה"טראומה" הזו ועל ידי כך ניסינו לשפר את השחרור של הפקטורים שמתניעים תהליכים מרפאים כמו אלה שתיארנו למעלה ומנינו ביניהם שחרור של תאי גזע ויצירה של כלי דם חדשים.

למעשה, ברגע שהבנו את התהליך אמרנו לעצמנו, בואו נעשה את הדברים הללו יותר פעמים, בואו נגרום לגוף את ה-"טראומה" הזו באופן יזום ויותר תכוף כי זה הופך לתהליך ריפוי – אותן עצירות של האוויר המעושר בחמצן.

הריפוי כאן הוא לטווח ארוך, כי תאי גזע צעירים וכלי דם חדשים משמעם התחדשות ותיקון.

בדיוק. וזה מוביל אותנו לטכנולוגיה החדשה, ReOxy. שהיא מתמקדת ישר ב-"היפוקסיה" – כמות נמוכה של חמצן ברקמות. בעשור וחצי האחרונים נעשו יותר מאלף עבודות מחקר על התהליך הפנטסטי הזה, כי מדובר בפריצת דרך רעיונית. התעורר באופן טבעי רצון להבין את המשמעות הפנטסטית של התהליך הזה.

למעשה, במקום לחולל היפוקסיה כחלק "צדדי" יזום בטיפול בתאי חמצן בלחץ, התמקדנו עם הריאוקסי ביצירת התהליך המעורר הזה באופן ממוקד וישיר ולא כתהליך משני לטיפול בתאי הלחץ, כי הבנו ששם טמון ריפוי משמעותי ושם נמצאת הפיזיולוגיה המדויקת שאנחנו מחפשים לתהליכיי התחדשות.

המכשיר מייצר תת חמצון של רקמות באופן ממוקד ואמיתי, וזה מגרה את הגוף באופן המושלם לייצר תהליכי ריפוי. הטכנולוגיה והמכשיר יודעים ליצוא סביבה היפוקסית (תת חמצון) מה שאנחנו על פי רוב לא מגיעים אליו באופן טבעי, אולי להוציא טיפוס על הר גבוה למשל. ראייה לכך, מחקר אחד גילה שאנשים שחיים בהרים גבוהים, לא טיילים אלא תושבי קבע שנמצאים למעשה בתנאי היפוקסיה תמידיים, הגוף שלהם יותר בריא על פי לא מעט מדדים. יש להם פחות מהמחלות שאנחנו מכירים יותר מדי טוב בתרבות המערבית, יש אצלם פחות מקרים של סרטן, למשל.

אז בוא נעלה אותך על ההר בלי שתצטרך לטפס.

כן, הרבה יותר קל ליצור את התנאים האלה על הכורסה כאן במרפאה. לא חייבים את ההר הגבוה אבל כן חייבים את המכשיר, ReOxy, שיודע להביא את הגוף למצבים של תת חמצון ובכך להתחיל את התהליכים הפיזיולוגיים של הריפוי הארוך והעמוק שאנחנו מדברים עליהם.

ובכן, המטופל מגיע ויושב על כורסא. יש לו מסיכת חמצן על הפנים והמכשיר לוקח אותו מריכוז חמצן גבוה מזה של החדר (כ-23%) ומוריד אותו לריכוז מאוד נמוך של חמצן והתנודות הללו הן המייצרות את האפקט הטיפולי. אנחנו עושים מחזורים רבים של עלייה וירידה והם עצמם מתחברים ומופעלים על ידי הבינה המלאכותית הנמצאת במרכז הטכנולוגיה הזו.

האתגר כאן הוא לשמור על הבטיחות של המטופל. כי מה אנחנו למעשה עושים? אנחנו "חונקים" את המטופל כי אנחנו מונעים ממנו חמצן. אנחנו חייבים לדעת שאנחנו לא גורמים נזק ולכן חייבים משוב מהמכשיר, שהמטופל שלנו לא נכנס למצוקה יתר על המידה אלא רק במידה הנכונה המרפאת. המכשיר מנטר על בסיס קבוע מדדים מסויימים שהוגדרו על ידי מערך הבטיחות של היצרן, והוא מצליח להתאים את המחזורים של ההעלאה וההורדה בריכוזי החמצן בהתאמה אישית לכל אחד על סמך הניטור הקבוע של הסמנים החיוניים של כל מטופל באופן פרטני, על מנת להעניק לו את הטיפול האישי המיטבי.

חשוב להבין שלא מרגישים מצוקה בעת הטיפול. הגוף עובר מחזורים רבים של עלייה וירידה בריכוז החמצן, באופן כזה שהגוף מגיב להם אבל המטופל לא מרגיש כמעט כלום. זה מה שיפה בטיפול הזה.

אנחנו רואים תוצאות ותהליכים תרפויטיים כבר לאחד 15 טיפולים ועבודות המחקר המתפרסמות בקצב מהיר מתארות אף הן את התועלת ואת השינוי אצל רבים שעברו, למשל, אירוע לבבי או אירוע מוחי, שם הריפוי מתבקש על מנת להצליח להחזיר רקמות ואיברים לתפקוד דומה או קרוב לזה שקדם לאירועים.

במקרה של השימוש בטכנולוגיה אצלנו, אנחנו יכולים כאן ב-ויו לתת שלושה טיפולים בשבוע כי המטופלים שלנו אינם על פי רוב כאלה שעברו רק לאחרונה אירוע לבבי או אירוע מוחי ולכן הטיפול הזה בריאוקסי איננו אינטנסיבי כמו זה שהיינו מייעדים למישהו אחרי אירוע. 

הטיפול נפלא לאנשים שרוצים לשפר תפקודים קוגניטיביים, לפציעות ספורט, להחלמה לאחר מחלות. למשל, מחקר לאחרונה מראה אפקט מצוין לטיפול לאחר לונג קוביד, אותה מחלה סימפטומטית כרונית שמגיעה בעקבות חולי קורונה ממושך. רבים מהמטופלים שלנו הם כאלה שקמים בוקר אחד ומרגישים שהם לא כשהיו. הם בני 60 ויותר ומרגישים קושי קוגניטיבי, פגיעה בזיכרון ובשינה כמו גם ביכולת הריכוז, מרגישים חולשה גופנית, ובמילים אחרות חשים לפתע שהזקנה קפצה עליהם מוקדם מהצפוי ועבורם התהליך התירפוטי הה יכול להיות משנה חיים.

אני רוצה להחזיר אותך צחי לנקודה שמטרידה אנשים. מה בדיוק מרגיש אדם שיושב בחדר ויודע שתיכף הוא הולך לקבל טיפול ש"חונק" אותו, או במילים אחרות יגרום לו לצרוך פחות חמצן. בגלל שאתה עושה את הטיפול הזה מדי יום, אני יודע, מה תוכל להעיד על התחושה בעת הטיפול?

האמת, לא מרגישים שוב דבר. ממש כלום עד כמה שזה משונה. מרגישים לפעמים את הנמנום הזה של כמו בהמראה במטוס. גם שם ריכוז החמצן באוויר יורד עם ההמראה ולכן ההרגשה יכולה לדמות את הנמנום או העייפות שחשים לעיתים בתחילת טיסה. אין תחושת חנק, אין מצוקה כלשהי והאמת היא שזה ממש נעים. הטיפול הזה הוא פשוט וידידותי ועם זאת, הפוטנציאל שלו עצום. 

המחקר ממשיך להתקיים בבתי החולים ובאקדמיה ותובנות חשות נוספות כל הזמן לגבי התועלת שאפשר להוציא מן הטיפול הזה. אנשים מדווחים על רמת אנרגיה וחיוניות שמשתפרים. אנשים מגיעים עם כאבים כרוניים ומרגישים את האפקט. הפרץ הזה של מחקר מדעי על השימוש במכשיר הזה, נובע מכך שהשימוש במכשיר הפך מאוד בטוח, כנראה בגלל מערכת המשוב והבינה המלאכותית שיודעות לנתח את הניטור ולהתאים אישית את הטיפול לכל מטופל.

כל זה ועוד לא דיברנו על אסתטיקה, למשל של עור הפנים והגוף. גם בזה המחקר כעת מתעסק רבות והכיוון הולך לגמרי  לכיוון של הצערה, הקלה בקשיי שינה וכאבים כרוניים. המכשיר הזה הוא גיים צ'יינג'ר רציני והוא הולך להיות אחד הכלים המרכזיים ברפואת הוולנסס. אנחנו תמיד מחפשים כלים חדשים לשימור על הגוף וכאן יש אס רציני בתחום הזה. מדובר ממש בפריצת דרך ותחשוב שרק התחלנו.

פרופסור נשר תודה רבה, אני מרגיש שהפודקאסט הספציפי הזה בסדרה יעשה הרבה טוב לאנשים, גילית לנו כאן טכנולוגיה חדשה ומרגשת ובכוונתנו להוציא ממנה את המירב לבריאותנו העתידית.צחי תודה שאירחת אותי.